top of page
  • Writer's pictureשגית אמת

הספר הראשון שכתבתי שינה את חיי

Updated: Jan 17, 2023



הייתי אז שחקנית צעירה, בת עשרים וארבע בערך. סיימתי לימודים בבית צבי, והתקבלתי לתפקיד בסדרת טלויזיה בערוץ החדש שהוקם – ערוץ שתיים קראו לו.
שלוש שנים הייתי שולי, ביתו של איצ'ה בסדרה שבה כיכב ספי ריבלין ז"ל.
נבחרתי מבין מאות שחקניות, והעבודה היתה קבועה - חזרות, צילומים. תלוש משכורת לא רע. לכאורה התגשמות חלומה של כל שחקנית מתחילה. אבל דווקא "הפסגה" המקצועית הזו, הדגישה לי שאני לא במקום.
היה כיף על הסט לצד השחקנים האחרים, אבל לא מאד נהניתי מהמשחק עצמו. לא עפתי על זה שאני אומרת טקסטים של אחרים.
היה לי סיפור. רציתי לספר אותו.
כשהייתי בת שלוש עשרה, חליתי בסרטן, והחוויה הזאת בחיי, היתה חוויה מכוננת.
ידעתי שאני רוצה לכתוב על התקופה הזאת, אבל גם ידעתי שבשום פנים ואופן אני לא רוצה לכתוב סיפור עצוב או מדכא. לא רציתי לתת לסרטן להיות הגיבור הראשי של הסיפור שלי. ידעתי שאני רוצה לכתוב על נפשה של נערה מתבגרת, מאוהבת, מהורהרת, תאבת חיים. נערה שנאלצת להתמודד קושי גדול, אבל מתעקשת בכל כוחותיה להיות "רגילה" - לצחוק, לאהוב, לחיות במלא העוצמה. ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר שגם בני נוער בריאים לחלוטין ימצאו את עצמם בתוכו. רציתי שהוא יהיה כמו הספרים שאהבתי כל כך לקרא בנעורי – שיהיה סוחף, ואופטימי, וישאיר את הקוראים בהתרגשות והתרוממות רוח.
הסיפור כולו היה לי בראש, אבל לא הצלחתי לכתוב.
בכל פעם שהתחלתי לכתוב אותו, הייתי קוראת את הכתוב וחושבת לעצמי כמה זה גרוע. בנאלי. בוסרי. לא ראוי. כמה אני בעצם בכלל לא מוכשרת.
הבנתי שאני צריכה עזרה אבל לא ידעתי מה זה בדיוק שאני זקוקה לו... התפללתי לאלוהים שישלח לי מישהו שיעזור לי.
שבועות עברו. המשכתי לשחק. יום אחד התקשרה אלי הפקידה בסוכנות השחקנים שבה הייתי רשומה, והציעה לי לגשת לאודישן לסדרה חדשה. לשמחתי התקבלתי לסדרה (שלא שודרה בסוף), אבל הדבר המשמעותי קרה דווקא באחת מההפסקות שבין הצילומים.
התסריטאי ישב איתי על תיקונים בטקסט ופתאום, לא זוכרת אפילו באיזה הקשר, סיפר לי שהוא כתב וערך כמה ספרי ילדים.
לא פגשתי לפני כן מקרוב מישהו שעוסק בכתיבה באופן מקצועי, ולכן שאלתי אותו אם יהיה מוכן לקרא משהו שכתבתי.
הגעתי אליו הביתה למחרת, עם שני עמודים כתובים ביד והגשתי לו אותם.
אני זוכרת אותו רוכן וקורא את הדפים.
אני זוכרת אותו מרים אלי עיניים.
אני זוכרת את המבט שלו - היתה בו תערובת של הפתעה והתפעלות.
אני זוכרת שהוא מיד רצה להיות העורך של הספר וביקש אפילו שנחתום על איזה מן מסמך. אני זוכרת שיצאתי ממנו והרגשתי שהבהונות שלי מרחפות מעל האדמה.

לא נפגשתי איתו שוב. הוא לא הפך להיות העורך שלי. אבל המבט שלו נצרב בתוכי. בעצם רק דרך המבט שלו, הצלחתי לראות את היופי במה שכתבתי.
הודיתי לאלוהים. קיבלתי בדיוק את העזרה שהייתי צריכה.
כתב היד הושלם תוך כמה חודשים. שלחתי אותו בדואר לחמש ההוצאות הגדולות. ותוך זמן קצר עמדו לפני חמישה חוזים.
כולם רצו להוציא את הספר שלי.
זה היה כל כך מפתיע. כל כך לא צפוי.
לספר "השחר של גאיה" יש קארמה משלו. הוא זכה בפרס "זאב" ובפרס ע"ש לאה גולדברג. ב"מצעד הספרים" שהתקיים באותה שנה, פרוייקט שבו בוחרים תלמידי בתי הספר בארץ את הספרים האהובים עליהם ביותר, הוא נבחר במקום שני (במקום הראשון עמד הארי פוטר שיצא לראשונה באותה שנה…).


הספר "השחר של גאיה", נלמד עד היום בחטיבות הביניים בארץ, עובד להצגה מקסימה בתיאטרון לילדים ולנוער ע"ש אורנה פורת, ובאופן כללי – שינה את חיי.



בזכות ספר הביכורים שלי, הבנתי שהכתיבה היא הבית שלי. זה הדבר שאני רוצה לעשות.
בזכות המסע שלי, גיליתי שאני רוצה לעזור לכותבים אחרים להיחלץ מכבלי הביקורת העצמית המסרסת. הבנתי שאני יודעת איך להביט עליהם בעיניים טובות ולעזור להם לצאת לאור.
מאז זה מה שאני עושה – מנחת סדנאות כתיבה, מלווה כותבים באופן אישי, כותבת. הספר השני שלי, רומן למבוגרים בשם "ימים לראות", יצא בהוצאת ידיעות ספרים לפני חמש שנים, זכה באות ספר הזהב לשנת 2017, ובפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול.
בימים אלה, אני כותבת את הספר השלישי שלי. גם הוא רומן למבוגרים. חיצי הביקורות העצמית והספקות מלווים אותי תמיד, אבל אני כבר יודעת לנהל אותם ולהתייחס לתהליך ולעצמי בתוכו- בחמלה וברוך.
46 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page