במעגל הפתיחה של הסדנה, כל משתתף הקריא משפט אחד.
המשפט שאסנת (שם בדוי כמובן) הקריאה, היה מקורי ומיוחד. חשבתי שהיא נורא מעניינת ושזו נקודת התחלה נהדרת, אבל אז, אחרי המשפט ההוא, אסנת פשוט נעלמה.
לא באמת כמובן, היא היתה נוכחת בגופה, גם במפגש הזה וגם במפגשים שהגיעו אחר כך, אבל לא רק שהיא לא הקריאה שום דבר, ראיתי את אסנת מתקשה מאד לכתוב. כשכולם ישבו רכונים על המחברות או המחשבים הניידים שלהם, היא ישבה זקופה וקפואה. מחככת את ידיה זו בזו, מכווצת את מצחה.
במפגש השני כשהצעתי לעזור לה, היא סרבה ואני הרפיתי. אבל בתום המפגש השלישי היא ביקשה לדבר איתי.
"אני לא מצליחה לכתוב כלום", היא אמרה לי, "שום דבר לא יוצא, תני לי איזה טיפ".
לפעמים יש לי "טיפים" קטנים שיכולים לעזור, אבל במקרה של אסנת, פרופסור למדעים מדויקים באקדמיה, אישה חכמה ואנליטית, ראיתי מיד שהכתיבה מעמתת אותה עם משהו עמוק יותר בתוכה. מהותי יותר.
אסנת היתה רגילה מידי להצטיין. הערך העצמי שלה נבנה סביב הברק האינטלקטואלי, הפרסים, הפרסומים. "קשה לכתוב ככה", אמרתי לה בזהירות, "כשכל משפט חייב להיות שוס, בום, וואו"
***
כדי לכתוב באמת אנחנו חייבים לגייס מתוכנו סובלנות לגמגומים, לצרימות. חייבים להסכים להיות לפעמים סתם. בסדר. כמעט. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות בנאלי, או מביך, אבל רק כשאנחנו מצליחים לצעוד בתוך שדות הבערך (הבנאליים לעיתים), רק כשאנחנו מסכימים לא תמיד לנצנץ, רק אז יכול להכתב מתוכנו משהו חדש ואמיתי.
זה מרתק אותי בכל פעם מחדש. לראות את הכתיבה לא רק כמעשה אמנות, אלא כביטוי מוחשי לדפוסי חיים.
"הטיפ" שנתתי לאסנת הוא קודם כל ההבנה הזאת. הבנה שמייצרת כוונה. ביקשתי ממנה פשוט להתבונן על המצטיינת הזאת בתוכה, זו שקופצת באופן אוטומטי כשהיא מקבלת תרגיל. רק להיות מודעת לקיומה, לתת לה מקום, אבל גם לדבר איתה, להרגיע אותה, ואולי בפעם הבאה תסכים המצטיינת לפנות את מקומה לאסנת הנבוכה, הלא יודעת, זו שפשוט מנסה.
