האמנות בזבל - על כוחה של הפרספקטיבה, בכתיבה ובחיים

1. בסרט המופלא "האמנות בזבל", מחליט האמן הבריזלאי ויק מוניז ליצור פרוייקט אמנות חדש – פורטרטים של האנשים השייכים לחוליה הכי חלשה בשרשרת המזון הסוציולוגית של ברזיל – פועלי הליקוט במזבלה העצומה בפאתי ריו דה ז'נרו.

2. הטכניקה של מוניז מאד מיוחדת, הוא מצלם פורטרטים מבוימים של פועלים ומשתמש בחומרים מיוחדים כדי ליצור מהצילום הפשוט יצירת אמנות. כך יצר פורטרטים עשויים מסוכר כשצילם פועלי סוכר בשדות, ותמונות עשוית סירופ שוקולד כשצילם עובדים בשדות הקקאו.

3. ויק מוניז מגיע למזבלה עם צוות גדול ובוחר שישה פועלי זבל - גברים ונשים שאת הפורטרטים שלהם הוא רוצה ליצור. מזבל כמובן. הוא מגיע להסדר עם מפעילי האתר, שמסכימים לשחרר את העובדים לשלושה חודשים כדי שיסייעו לאמן.

4. פועלי הליקוט הם אנשים רגילים שפשוט נולדו בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון. אנשים שחיים בדוחק ובעוני מחפיר ועובדים תמורת פרוטות בעבודה הכי מסריחה שיכולה להיות. אם יש מעליהם תקרה, היא בטח לא מזכוכית. אולי מבטון, בגובה המצח. אין להם לאן לשאוף ואין להם סיכוי לצאת ממעגל העוני והדלות התרבותית לתוכה הם נולדו. אבל זה לא מעסיק אותם. הם לא מכירים משהו אחר. הם מקבלים את גורלם וזהו.

5. שלבי העבודה פשוטים. בהתחלה, בוחרים לוקיישן וקונספט לצילום הפורטרט, ואחרי שבוחרים את הצילום הנבחר, מקרינים אותו על רצפת הנגאר ענק שנבנה בסמוך. פועלי הזבל הנבחרים (שהפכו להיות לשלושה חודשים גם הדוגמנים וגם האסיסטנטים) מניחים על הקרנת הצילום שעל הרצפה, חפצים מתאימים שאספו מהמזבלה ומיינו מבעוד מועד - לפי הצבע, לפי הגודל, כמה שיותר מדיוק.

6. אחר כך, מהגלריה הגבוהה הצמודה לתקרה, מצלם האומן את הפורטרטים החדשים שנוצרו – כולם עשויים מזבל, מציגים את דמויותיהם. זו עבודת נמלים מורכבת והיא לוקחת שבועות ארוכים.

7. ששת הפועלים הנבחרים, מתרגשים מאד מההזדמנות שנקרית לפתחם. באחת הסצינות המרתקות בסרט, לפני תחילת העבודה, מסביר להם ויק מוניז מהי בכלל אמנות, ואיך צריך וכדאי להתבונן בה.

"כשתראו אנשים מסתובבים במוזיאון", הוא אומר להם, "תוכלו לראות אותם מתקרבים לקיר ומתרחקים ממנו, שוב מתקרבים ושוב מתרחקים". אם אתם מסתכלים מקרוב, הוא מסביר להם, אתם רואים את הפרטים, את החומר, את הגרגירים, את החפצים שמהם נוצרה היצירה. אבל אם אתם מסתכלים מרחוק, המוח תופס את הצורה כולה, את המיקום שלה בתוך המרחב. חשוב לדעת להתבונן בדברים ממרחק שונה.

8. ראיתי את הסרט לפני שנים ואני לא יכולה לשכוח את הרגע הזה שבו רואים את הפועלים מקשיבים למוניץ בעיניים נוצצות. הם מתרגשים מהלמידה כמו ילדים, מוצפים בשמחת הגילוי. הם שואלים שאלות חכמות, חקרניות ואז מסתובבים בין כמה עבודות שתלויות שם על הקיר, מתרחקים ומתקרבים, מרגישים את ההבדל שקורה בתפיסה עם שינוי המרחק. מבינים אותו לראשונה.

9. אבל הסרט הזה הוא סרט עם טוויסט שאף אחד לא יכול לצפות מראש. והטוויסט הזה שובר את הלב.

10. פועלי הזבל הנבחרים מתמסרים למשימה שקיבלו בכל מאודם. הם מצטלמים, והם מאתרים בהרי הזבל חפצים מתאימים וממיינים אותם לפי צבעים ולפי גודל. ואחר כך הם עובדים בהנגאר הענק שעות ארוכות, כתף אל כתף לצד האמנים שהגיעו מהבירה, חוזים מהופנטים בקסם המתהווה לנגד עיניהם כשכל פורטרט משתבץ בחפצים והופך להיות משהו אחר- רב מימדי ועמוק.

11. קשרי ידידות אמיתיים נוצרים בינם לבין אנשי הצוות. לרגעים אתה מתבלבל, לא יודע מי הוא מי. כולם חכמים. כולם יצירתיים. העבודה המשותפת היא שעות של צחוק והתרגשות מדבקת.

12. אבל בלי שהם שמים לב, קורה לפועלי הזבל מה שקורה לאנשים שמסתובבים במוזיאון, אלה שמתקרבים ומתרחקים מהתמונה כדי להבין את מימדיה. המרחק מהחיים הרגילים שלהם, מאפשר להם לראשונה לראות את האמת המכאיבה – החיים שנולדו לתוכם הם בעצם גיהנום.

13. תגידו, מה, הם לא ידעו את זה קודם? לא. הם היו קרובים מדי. כל מה שהצליחו זה רק להרגיש את הסבל, אבל עכשיו עם ידידיהם החדשים והעבודה המטריפה הזאת, הם רואים לראשונה, מאד מקרוב, שיש גם חיים אחרים ובוקע מתוכם רצון מייסר שלא הכירו קודם – לא לחזור אחורה, להישאר במרחב החדש הזה, להתחיל חיים חדשים.

14. הסרט התכוון להיות תיעוד של פרוייקט אמנות, אבל נתקל בלי כוונה בדילמה מוסרית קשה ובבת אחת הוא הופך להיות משהו אחר לגמרי. זה סרט שהופך את הבטן. שנים אחרי שראיתי אותו ואני עדיין זוכרת סצנות שלמות מתוכו.

15. כל מה שרציתי בעצם זה לכתוב בקיצור שלפעמים כדי לראות משהו בבירור, צריך גם להתרחק. אבל לא הצלחתי לקצר סיפור כזה. כתיבה היא הזדמנות כזאת, להתבונן בדברים ממרחק, להרגיש אותם בגוף, ולכתוב אותם הכי מקרוב שאפשר.