מכתב לסוהרת /אוקטובר 2023
אני מדמיינת איך זה קורה - גבר צעיר מתנשף, אולי שניים, הולמים על דלתך באמצע הלילה. חיכית להם. מישהו, קרוב משפחה רחוק, הודיע לך מראש שיש לך תפקיד במערכה הזאת, תפקיד חשוב. ביתך הוא אמר, ישמש עכשיו כלא, (החדרון ההוא, החפור בתוך קיר) מסתור לאויב החטוף.
עכשיו את סוהרת.
זו שעה אפלה. קצה של ירח מציץ מהחושך כשאת פותחת דלת והם חומקים פנימה, מטילים אל בין זרועותייך חבילה עטופה שקיבלת למשמרת. משקלה זעום.
זהו ילד קטן, את מצליחה לראות. תינוק, את נבהלת.
לא לזה ציפית, אך פנייך, תחת המטפחת השחורה, לא מסגירות מאום.
כמה זמן? את שואלת.
כמה שצריך, הם עונים.
ילדייך גדלו כבר. הם לא יודעים דבר על התפקיד שקיבלת על עצמך.
האויב הזעיר השכוב בחיקך, דומם. לרגע את תוהה אם הוא חי בכלל.
את עושה מה שנכון. תנועותייך חורקות אל מול מבטו של זה האוחז בידו האחת בסכין מדממת ובשניה מקרב אצבעות אל שפתיו. אוסקוט הוא מאיים, שאף אחד לא ידע. את מבטיחה שכך יהיה. האויב הציוני ישאר סגור בחדר החפור. אף אחד לא ישמע (גם לא השכנות שמעבר לקיר, את נשבעת). גם לא ילדייך, כלותייך, אף איש.
אני מדמיינת אותך מקשיחה את גופך אל מול שליחי השטן המזיעים, צעירים שעיניהם בוערות בשנאה, מציגה את עצמך למולם כפלדה. רק אחרי שהם עוזבים והדלת נסגרת, את צועדת אל החדר ההוא, מתפנה להשכיב את השבוי על מזרון שהכנת מראש, מביטה בו לראשונה.
אני רוצה לדמיין אותך נושמת עמוק והפלדה הופכת למיים.
אני חייבת להאמין שמשהו נמס בך אל מול עיני התכלת הנוצצות בחושך, אני מוכרחה לדעת את חולשת אצבעותייך למגע פלומת התפוז הלחה על הראש הקטן.
הוא מביט בך לראשונה. מבטו התלול מתדרדר אלייך פנימה, נעצך מול שערי ליבך.
את אישה, אני מזכירה לעצמי אלף פעם ביום. את הרי אמא בעצמך. יש כוחות טבע ששום אם לא יכולה לעמוד מולם, אני יודעת -
למשל: אימה בעיניו של ילד.
למשל: אצבעות זעירות מתלפפות על אגודלך.
אני חייבת להאמין שאת מטפלת בו כמו בת פרעה, כמו האמא שאת. אני חייבת להצליח לראות אותך רוכנת אליו, מרשה לו להתחפר בחיקך, מבלה איתו שעות ארוכות בחדר החפור, מצמידה את גופו הקטן אל בטנך.
אני חייבת לדעת שאת מלטפת את לחיו של האויב הזעיר ששערו להבה, מלמדת אותו שוב לבכות.
***
(מוקדש לכפיר ביבס בן 9 חודשים, חטוף ושבוי בעזה ולכל החטופים כולם)