top of page
  • Writer's pictureשגית אמת

מהי ספרות

Updated: Jan 24, 2023

שבת בצהריים. ילדה קטנה מסתובבת יחפה בדירה אפלה. אמא ואבא הלכו לנוח והיא חייבת להעסיק את עצמה בשקט מוחלט. הדירה קטנטנה. כשהילדה פותחת את דלת המקרר היא נחרדת לשמע חריקת הצירים, כשהיא שולפת את מגירת הארון מקרקש הסכו"ם.
החדר של אמא ואבא הוא מרפסת שסגרו פעם, והקירות דקים. הילדה שומעת היטב את נחירותיו של אבא. אם תעיר את הוריה הם יכעסו נורא. מתחת לחלון, על מדרגות הכניסה לבניין יושבים הנערים של השכונה. הם מקשיבים ל"שירים ושערים" ויורקים קליפות של גרעינים לעבר טרנזיסטור קטן שעומד ומצרצר על המדרכה בינהם.
הילדה מתאמנת בשקט. היא עולה על קצות האצבעות ומטופפת בחדר, מדמיינת הר געש, או חוף מלא צדפים שצריך להיזהר.
בחדר הילדים ספרייה גדולה. שני אחיה הקטנים מוטלים על המיטות, גם הם ישנים. גיבוב של ספרים ממלא את המדפים על הקיר. זהו אוסף אקלקטי. מתוכו, רק ספרים בודדים, הילדה יודעת מבלי ששאלה, קנה אביה בחנות. את רובם, היא מנחשת מבלי שאמרו לה, השיגו הוריה בחינם - אספו מהרחוב או קיבלו מעיזבונם של אחרים. הילדה כבר יודעת לקרא והיא שולפת ספר עבה עם כריכת קרטון צבעונית ודפים מצהיבים. היא רוכנת על המיטה, במקום שבו פס של אור נופל על הדפים דרך התריס המוגף. והנה, היא כבר צוללת.

הילדה מפליגה לימים אחרים, אל מקומות רחוקים. היא משוטטת באיי הנסיך אדוארד ובערבות סהרה, מרחרחת דאל בהודו וטועמת כריך עם חמאת בוטנים וריבה בפילדלפיה. ח מ א ת ב ו ט נ י ם - היא מתאווה לנגוס בצמד המילים, ללקק אותו מהשפתיים. יש ילדים, כמו מירב זיו מהכיתה, שנוסעים עם הוריהם כל שבת לגליל או לים. ויש אותה, שבכל שבת מחכה לה טיול סודי אחר שאי אפשר לנחש.

לפעמים הספרות היא אוניה

ועל סיפונה עומדת ילדה אחת, מגלת יבשות


היא קוראת יותר ויותר מהר. גם בלי ניקוד, גם באותיות קטנטנות או מתוך דפים מתפוררים. באותה עוצמה מורעבת היא בולעת פרקים מ"פשר החלומות" של פרויד ו"זעקת האמהות" של תומפסון, מ"מובי דיק" ומ"המדריך לנימוסים והליכות" של איזו גברת אחת, אנגלייה.
היא כבר בת תשע או עשר, ולומדת גם להיזהר.
שבת אחת היא תשלוף מהמדף ספר של ק. צטניק. עיניה הבהירות ידהרו על השורות באימה מעורבת בריגוש מזוויע. אחר כך בבית הספר היא תדמיין חיילים גרמניים שחונקים ילדים צעירים בכפות ידיים חשופות או במקל של מטאטא.
היא לא תשכח את המפגש עם הספר ההוא לעולם.
אבל בשבת אחרת היא תפגוש את אן שרלי ותיפול לזרועותיה של בת ברית דמיונית שתגור בתוך ליבה לנצח. היא תחזור ותקרא את "האסופית" שוב ושוב ושוב. היא תרגיש איך אן מעירה באיזה אופן פלאי את כל מה שיפה ואמיץ ורדום בתוכה. בבית הספר היא תחפש אנשים שגם הם כמו אן שרלי (ואולי גם כמוה) - אמיצים ומלאי פגמים ויפים כל כך.
חווית הקיום האנושי, על הנעלה והמזוויע שהיא מציעה, תיפרש בתודעתה - רחבה וצבעונית כמו מניפה.
ועוד דבר אחד חשוב יספג בילדה ההיא (מבלי שתדע לתת לו שם או מילים) - הידיעה שמערבה מכאן, מעבר לגבולות הדירה הקטנה בחולון, מעבר למסגרת המשפחה המתפקדת בקושי שלה, יש יבשות צהובות ואגמי ארגמן וצוקים, ויש שעוני קוקיה מוזרים, ואנשים שכותבים סיפורים,
ואם רק תחזיק מעמד, אולי, יום אחד, תבקר שם בעצמה.


לפעמים הספרות היא מגדלור שמנצנץ בימים אפלים


הילדה כבר בת שלוש עשרה. היא הפכה לנערה והחיים נוגעים בה, גם שורטים. יש בנים שרוצים אותה, יש בנות שמבקשות את קרבתה. כולם אומרים שהיא יפה (למרות הקרחת) כולם אומרים שהיא אמיצה (אולי מנימוס), כולם אומרים כל מיני דברים והיא כבר לא שומעת את עצמה.

היא קוראת עכשיו כל מה שנתקלות בו עיניה - כתבות בעיתונים, ספרי תפילה, מרכיבי תרופות. אפילו את חוברת ההפעלה של הטלויזיה הצבעונית שרכשו הוריה היא בולעת.
לפעמים בבית החולים, בזמן ההמתנה לתוצאות בדיקת הדם, היא שולפת מתוך סל פלסטיק לבן, עיתון לאישה ומופתעת לגלות בו סיפורים מרתקים שגיבוריהם מסעירים את דמיונה - למשל גבר אחד שבמשך חיים שלמים היתה לו אישה סודית בעיר אחרת וילדים סודיים שלא ידעו על אחיהם, או עורך דין שבלילות אוהב ללבוש את שמלותיה של ביתו המתבגרת, או אישה שברחה מבעלה המכה.
הילדה (כבר נערה) צוללנית מיומנת. בן רגע היא משייטת בין אלמוגי המילים, מתרחקת מחופי המציאות שבהם מיטות האישפוז וילדים שצינורות שקופים מחוברים לזרועותיהם. היא שוחה בתוך השקט הנפלא של עומקי הסיפור אבל כבר לומדת להבחין - למרות פיתולי העלילה, ההפתעות וסערות הרגש, אין בסיפורים האלה את מה שיש בספרים שהיא משאילה בכל יום בספריה - הסיפורים בלאישה נשארים רק סיפורים. אין להם מרתף ואין עלית גג, וגיבוריהם אינם מצליחים להתמקם בחדרי ליבה, כמו אלה מספרי המדע הבדיוני של אסימוב למשל, או מאדאם בובארי, או הולדן של סלינג'ר.
לראשונה היא מבינה משהו על ההבדל בין המילים של העיתון לבין המילים של הספרות ומנסחת אותו לעצמה: הספרות אינה רק סיפור שעשוי ממילים. צריך שיהיה בה עוד משהו.



לפעמים הספרות היא נושאת מטוסים - עם סיפון עליון, ובטן נסתרת ומגדל גבוה


הילדה היום היא אישה.
היא עדיין אוהבת לצלול בין מילים בתוך ים של נייר. אבל כמו כולם, גם היא רואה עכשיו סדרות בטלויזיה. לפעמים הסדרה שהיא רואה היא כמו הסיפורים ההם בלאישה - מענגת ומשכיחה לרגע את כל מה שמבקש להתעמעם בתוכה.
אבל לפעמים בתוך המסך קורה פתאום נס (כמו פעם), והיא מוצאת את עצמה שטה בין תמונות שיש בהן איכות וצבעים של ספרות.

היא שומעת את הצקצוק על ההתדרדרות התרבותית, היא אפילו מכירה אותו מקרוב (כמה ניסתה שילדיה יהפכו לקוראי ספרים כמוה. מה יציל אותם מיסורי העולם? שאלה את עצמה בכאב), אבל עכשיו היא מבקשת לנסח את מחשבותיה מחדש.
אולי זה בכלל מעשה של נדיבות אצילית - הספרות שהחומר שלה הוא מילים ושפה, משאילה את איכויותיה למדיום אחר, שעשוי מפעולות דרמטיות ותמונות.
אם רוצים, אפשר לחזות בזה כמו בקסם.
אולי מה שנראה כמו אסון, אינו אלא דווקא התהוות של זן חדש - מן מוטציה מרהיבה (כמו אדום החזה למשל) של ספרות מצולמת.

עכשיו שבת בבוקר. בעלה מטייל עם הכלב בחוץ, הילדים מפוזרים - הגדול במזרח (הוא כבר קרא את הספר היפני שדחפה לו לתיק לפני העליה למטוס. שבוע אחר כך סימס לה - אמא, אחלה ספר. תודה), האמצעי בצבא (משתכלל בקריאת מפות וניווט בחושך) והקטנה עוד ישנה.
האישה שולפת מהמדף שליד מיטתה ספר חדש שרכשה השבוע, מקרבת אותו אל אפה ושואפת עמוק בהתרגשות- בסופו של דבר, מהי הספרות אם לא נתיב שלאורכו מגלה האדם מי הוא באמת? היא מספרת לו באינסוף דרכים על חוויות העומק של הקיום האנושי, ופורשת לנגד עיניו, בבוטות או ברמיזה, את כל מה שאנושי בעולם - יפה ומלוכלך, טהור ומזוויע - כדי שיוכל למדוד על עצמו חיים של אחרים, ולעשות את הדרך, יותר עמוק, לתוכו פנימה.

לפעמים הספרות היא דג

היא יודעת להיות גם שמיים

85 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page