top of page
  • Writer's pictureשגית אמת

בזמן אמת

מעולם לא תכננתי להיות דמות בספר. הסעיף הזה לא הופיע אף פעם ברשימת החלומות שלי. זאת אומרת חלמתי על ספרים, אבל כאלה שאני אכתוב - ספר ועוד ספר ועוד אחד. רק שהחיים הם הפתעה, את הספר שאותו כתבתי בשנים האחרונות החלטתי לגנוז, ולמעשה כבר שנים - יותר משאני כותבת בעצמי, אני מלווה כותבים. במקום לצאת לאור, אני מסתופפת בצל. יושבת עם הכותבים שלי בבקתה שבחצר, מנסה לעזור להם להתקלף, להעז, להשחיז מילים.

אדם הגיע אלי לפני שנה בערך. הוא הרגיש את הכתיבה בועטת לו בבית החזה, בבטן, חונקת לו את הגרון, מה עושים עם כל זה? הוא לא ידע איך להתחיל וגם אני לא הבנתי מיד מה בדיוק הוא צריך ואיך אני יכולה לעזור לו. אז שלחתי מחושים בזהירות והתחלתי לגשש. בשתי הפגישות הראשונות קראנו יחד דברים שהביא, דברים שכתבו אחרים. ניסיתי להדגים, להסביר, לשחק עם מבנים. עוד לא ידעתי לאן זה הולך.

אבל לפגישה השלישית אדם הגיע עם טקסט חדש שכתוב בקול אחר לגמרי. אני זוכרת שזה המם אותי. כמה כישרון ואומץ חשבתי. המילים החשופות של אדם מילאו את החדר באדים סמיכים של אמת, הכניסו לתוכו זרמים של לבה רותחת, אש ובוץ וסערה.

מאז אותה פגישה, בכל שבוע היה אדם מגיע עם קטעים חדשים, כולם גועשים ובוטים, אך גם מלאי חכמה ונדיבות ויופי. הוא כתב על החיים שלו. על האבהות, על השיחה עם השכנה. הא מיען מכתבים דמיוניים אל הפסיכולוגית שלו לשעבר, אל משוררים שאת ספריהם השאלתי לו מידי שבוע וגם אלי. הוא כתב בלי סוף - על הבדידות, על הזעם שלא מרפה, על כמיהה.

די מהר הפגישות שלנו הפכו להיות נושא מרכזי לכתיבה. לא תכננתי את זה, בטח שלא כיוונתי לזה, אבל זה מה שאדם כתב וזה היה מרגש ומפתיע. אדם כתב את מחשבותיו למען עצמו, אבל הן היו עבורי מתנה גדולה - לראות את עצמי פתאום דרך עיניו ולהבין בעזרתו משהו על הדבר הזה שאני עושה עם כותבים. לנסח לעצמי אולי לראשונה, מה זה המקצוע הזה שמצאתי לי, זה שקצה אחד שלו נטוע בשדות הספרות, והקצה השני בג'ונגל הסבוך והמרהיב של נפש האדם.

אדם לא רצה שנערוך ונסדר את המילים שלו. להיפך, היה לו איזה צורך שנשאיר את הדברים שכתב כפי שהם ורק נקרא אותם יחד ונשוחח. כשהטקסטים נערמו, הוא פנה לראובן שבת, והתחיל איתו תהליך של עריכה במקביל לפגישות השבועיות שלנו שנמשכו כרגיל.

הספר הזה הוא לא שירה ולא פרוזה. הוא נתח מהלב המדמם של אדם, ממוחו הקודח, מחייו עכשיו, בזמן אמת. זהו מן יומן של גבר בן ארבעים, שיום אחד פוגש אישה (״העורכת״, כך הוא מכנה אותי בספר, או לפעמים סתם "שגית") ופתאום משהו בו נפתח וקול חדש בוקע מתוכו, כמו ממעמקים.

זהו ספר יוצא דופן שקשה להכניס לשבלונה מוכרת והוא יעניין, כך אני חושבת, כל מי שעוסק בכתיבה או באנשים או בשניהם גם יחד.

הספר הזה הוא על אדם יצחק ועל כל אדם באשר הוא. דמותי בספר היא רק זו המשתקפת דרך עיניו של אדם, והיא (כלומר אני) יפה ושלמה יותר בין הדפים, מזו האמיתית שחיה את חייה הקטנים בהוד השרון וכותבת עכשיו את הפוסט הזה.

זהו תיאור חשוף של תהליך יצירה מבפנים והוא מדגים את מה שאני מאמינה בו בכל ליבי - קשר אנושי מיטיב כתנאי הכרחי לצמיחה, לבקיעה, למתיחת גבולות יצירתיים.

על בשרי למדתי - צריך איזה זולת שיעזור לנו לראות את עצמנו ברוך. אני הייתי שם רק כדי לאפשר לאדם לכתוב את עצמו, להביט בכל חלקיו ולקבל אותם. במו עיני ראיתי איך מה שהיה אצלו מסוכסך וקרוע, התחבר לאט לאט והפך לקצת שלם יותר, במילים הכתובות, כמו גם בחייו.

ליווי כתיבה זו הזכות להיכנס עם אנשים לקודש הקודשים של נפשם. זו עבודה במחשכים, אבל הנה, בספר הזה, אדם מוציא גם אותי לאור.

"זמן אמת"

כתב: אדם יצחק

ערך: ראובן שבת

הוצאת ארגמן

לרכישה במחיר מוזל (50 ש"ח) סמסו לאדם 052-2569091 או שלחו לו מייל:




38 views0 comments

Comments


bottom of page